1. בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין מיום 15.10.12, בו צווה הנאשם לבצע ההריסה תוך 60 יום, למשך שנה.
2. הנאשם טוען בבקשה כי הוא פועל להכשרת הבניה נשוא הצו ואף צירף כנספח א' לבקשה אישור משרד אדריכלים המטפל בה. עוד נטען כי הנאשם הרס חלק מהגדר נשוא הצו על מנת שתוכל לעמוד בקריטריונים של היתר לבניה מצומצמת שהינו ב"מסלול מהיר", וכן כי החליף את הגג נשוא הצו בשל היותו גג אסבסט שפגע בבריאותו. הנאשם גם ציין שהוא חולה במחלות שנות וצירף אישורים רפואיים וכן כי הוא חי מקיצבת נכות.
3. המאשימה מתנגדת לבקשה ומציינת כי הנאשם לא הגיש כל בקשה, לא לבניה מצומצמת ולא בכלל וכן כי עולה מאישור האדריכל שצורף כי ייתכן שיש צורך בתב"ע נקודתית, דבר שאורך זמן רב, אם בכלל יתקבל אישור לכך.
4. ברע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645, נקבע כך:
"... אף בחוק התכנון והבניה עצמו מצוי איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. כך קובע סעיף 207 לחוק כי גם במקרה שבו נותן בית המשפט צו הריסה, רשאי הוא "לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעם לעשות כן". משמע, שבית המשפט רשאי לעשות "איזון לשעה", בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט".
5. ההלכה הפסוקה, כפי שהתגבשה בשורה ארוכה של פסקי דין מתווה את הדרך שיש לילך בה כל אימת שנדונה שאלה של עיכוב ביצוע צווי הריסה. הכלל הוא שעל בית המשפט לשקול את הסיכוי שיתקבל היתר בניה בעתיד הקרוב וכן יש לשקול את האינטרס הציבורי שיש באכיפת צווי ההריסה כנגד הנזק לפרט שמבנה שבנה ללא היתר יהרס על ידי הרשות.
בע"פ 6720/06
ישראל דהרי ואח' נ' מ"י ואח' ([פורסם בנבו] 22/8/06) נדון ערעור על החלטת בימ"ש שלא לעכב ביצוע גז"ד וצו הריסה. הערעור נדחה. שם נקבע מפי כב' הש' רובינשטיין כדלקמן :
"... אין כל אינדיקציה למועד אמיתי של סיום ההליכים בועדה המחוזית, אך בכל מקרה, אין מקום כי חוטא רב שנים יהא נשכר, והדברים נאמרים בכל האהדה האישית הכנה למערער 1 שהוא נכה צה"ל קשה, אך באהדה גדולה יותר לחוק ולאי רמיסתו, לאחר תשע שנות הפעלה לא חוקית בחטא קדמון של בניה ללא היתר על קרקע חקלאית, תופעה שהיא בחינת מכת מדינה. אין לדעת אם ומתי יבוא השינוי שמייחלים לו המערערים בתב"ע... אישור של תיקון או של שינוי לתכנית, בדיעבד, לשם הכשרת עבירות בנייה בוטות, משדר מסר שלילי לציבור ופוגע ביסוד ההרתעה שבאכיפה..."
כב' הש' רובינשטיין מצטט בפסק דינו הנ"ל דברים שנכתבו בע"פ 10778/05
חליל עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, היפים גם לענייננו :
"דומה שאין ספק כי המדובר בנסיון למשוך הליכים בתקווה שבמועד עתידי תבוא בשורה ותוכשר הבניה הבלתי חוקית שעל אי חוקיותה אין חולק. המערער עושה שימוש בפתחים שפתח לו הדין, מתוך הנחה שטחנות הצדק טוחנות לאט ובינתיים אולי רווח והצלה יעמדו ממקום אחר".
6. על רקע הלכות אלה יש לבחון את הבקשה.
ער אני למצבו האישי הקשה של הנאשם וליתר הנסיבות בבקשה שצויינו לעיל. יחד עם זאת, חלפו כמעט 3 חודשים ממועד מתן גזר הדין, וטרם הוגשה בקשה כלשהי לרשות המקומית להכשרת הבניה נשוא הצו.
זאת ועוד, מאישור האדריכל עולה כי ככל הנראה יש צורך בהליך של תב"ע נקודתית, הליך ארוך הכרוך לעתים בדיון בהתנגדויות.
7. אציין עוד, כי הבניה נשוא הצו אינה מתייחסת רק להחלפת הגג מאסבסט, שלטענת הנאשם פגע בבריאותו, אלא לעבודות נוספות, שהיקפן לא מבוטל, כעולה מכתב האישום.
8. לפיכך, ב"איזון לשעה" בין צרכי הנאשם לאינטרס הציבור, סבורני כי בנסיבות הענין, ידו של אינטרס הציבור על העליונה.
מצבו האישי הקשה של הנאשם מצער מאד, אך אינו מצדיק ביצוע עבירות על חוקי התכנון והבניה או הנצחת בניה בלתי חוקית ללא הריסתה, במיוחד בהינתן העובדה שלא עלה בידי הנאשם לשכנע כי יש היתכנות קרובה לקבלת היתר, אם בכלל. ועל כך נאמר" "ודל לא תהדר בריבו" (שמות, כג, ג).
9. לפיכך, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין ולצרכי התארגנות - מוארך המועד ליצוע הצו עד 7.2.13.
ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.